משק יין הנס שטרנבך
משק יין הנס שטרנבך הוא התגשמות של חלום, על מישלב חקלאי תיירותי. המשק שייך לגדי שטרנבך ולשולה יפת ונמצא בגבעת ישעיהו שבחבל עדולם. הוא מורכב מכרם בר קיימא, יקב, גינה אורגנית ומסעדה. העסק נקרא "משק יין" (מקביל ל- domaine בצרפת או ל- Weingut בגרמניה), משום שהוא עוסק בכל שלבי ייצור היין, החל מנטיעת הכרם ועד למכירת הבקבוק. הכרם נטוע במרחק של כ1.5 ק"מ מהיקב. המשק נקרא על שם אביו של גדי.
הקונספט מושפע מרעיונות של תנועת "Slow Food". לכן:
- הכרם מושקה ומרוסס באופן מינימלי. הוא מדושן אורגנית והגזם מרוסק.
- היקב קרוב לכרם, והיין מיוצר ללא מניפולציות כימיות ופיזיקליות.
- המטבח הוא מקומי, מעדיף חומרי גלם מהאזור ומשתמש, במידת האפשר, בצמחי בר ובתוצרת הגינה האורגנית.
- העובדים זוכים ליחס הוגן ולשכר נאות
שפלת יהודה הגבוהה
היא אזור גאוגרפי הנמצא בין הרי יהודה במזרח והשפלה הנמוכה (המעבר ההדרגתי למישור החוף) במערב. גובהה 250 – 460 מ' מעל פני הים.
הנוף האופייני לה הוא גבעות מעוגלות עשויות מסלעי קירטון רכים מתקופת האיאוקן, המכוסים, בחלק ניכר מהשטח, בקרום בלייה גירני קשה, המוכר בשם "נארי".
בחלקים שאינם מכוסים בנארי הקרקע היא רנדזינה בהירה עתירת גיר. במקומות מסוימים התפתחה על הנארי אדמת טרה רוסה.
בין הגבעות מתפתלים נחלים, שלרובם פשט רחב הניתן לעיבוד, שאדמתו סחף של רנדזינה כהה, שטופה היטב.
הצמחייה האופיינית לשפלה הגבוהה היא חורש ים תיכוני.
כמות הגשמים בשפלה פוחתת מצפון לדרום ובהתאם מתדללת הצמחייה ועוברת בהדרגה מחברת האלון המצוי והאלה הא"י לחברת החרוב המצוי ואלת המסטיק.
עד 1948 היה האזור מיושב ומעובד בצפיפות וסבל מלחצי רעייה כבדים. לכן היה חשוך צמחיה רב שנתית (להוציא מטעים וכרמים מעובדים).
בשנות ה50 ניטעו בשטחים לא מעובדים רחבים יערות קקל (בעיקר אורן ירושלים וחרוב מצוי). בשטחים לא מעובדים שבהם לא ניטעו יערות קקל התפתח בהדרגה חורש ים תיכוני עשיר.
כמו בכל אזורי הארץ, עולם החי פגוע, אך ניתן לראות עדיין חזירי בר, צבאים, דרבנים, ארנבות, חוגלות, כרוונים, סיקסקים ושפע ציפורי שיר. ישנם המון תנים וגם נימיות. פה ושם נותרו גם זאבים וצבועים בודדים. ישנם הרבה חיוויאים ומעט עופות דורסים אחרים.
האזור דל מאוד במקורות מים איתנים, אבל בגלל סלעי הקירטון האטימים, ניתן לחפור בו בורות מים יעילים ללא טיוח. כתוצאה מכך ומכיוון שישנם באזור שטחים רחבים, המתאימים לעיבוד חקלאי, יושב האזור כבר בתקופות מוקדמות.
כבר במהלך תקופת הברונזה התגבשו באזור ערים גדולות כדוגמת לכיש, עזקה, ירמות ובית שמש. שמות הערים נזכרים לראשונה בכתבי המארות המצריים, מאות שנים קודם לציונם במקרא.
סלעי הקירטון מכוסי הנארי אפשרו חפירה של חללים תת-קרקעיים גדולים, ששמשו כבורות מים, כשובכי יונים ואורוות, כבתי בד ויקבים וכמחסנים ומקרות. המבנים התת-קרקעיים התפתחו בעיקר מהתקופה ההלניסטית ואילך.
בתחילת תקופת הברזל הייתה השפלה אזור של מאבק בין כנענים, פלשתים וישראלים. ממלכת יהודה שלטה בה זמן קצר. לאחר נפילתה, חדרה לאזור אוכלוסיה אדומית. זו עברה בחלקה הלניזציה לאחר כיבושי אלכסנדר ובחלקה התקרבה ליהדות. החשמונאים גיירו את כולה.
האזור לקח חלק פעיל במרד הגדול ומילא תפקיד חשוב בתקופת מרד בר כוכבא.
הלוחמים אטמו את רוב הפתחים לחללים התת-קרקעיים הקיימים וחיברו ביניהם על ידי חציבת מערכות מורכבות, של מחילות מסתור צרות ונמוכות בעלות יציאות נסתרות. בחללים אגרו מזון, מים ותחמושת. בימים נהגו כאיכרים שלווים, המעבדים את אדמתם ובלילות הצטיידו ויצאו לתקוף את הרומאים.
לאחר דיכוי המרד התרוקן האזור מתושביו. הישוב התחדש בהדרגה ובתקופה הביזנטית היה מיושב בצפיפות במאות כפרים קטנים, נוצריים ברובם, וייצר כמויות גדולות של שמן זית ויין.
היישוב הזה המשיך להתקיים גם בתקופה הערבית הקדומה ועבר בהדרגה לאסלאם.
הכיבוש הצלבני הביא לסיומה את הציוויליזציה הזאת, שראשיתה בתקופה הפרסית. האזור התרוקן מיושביו.
יישוב האזור, שהתחדש וגדל לאחר גרוש הצלבנים, התאפיין במספר קטן בהרבה של כפרים חקלאיים גדולים וגדולים מאוד והתקיים עד מלחמת 1948.
לאחר המלחמה הוקמו באזור מספר קיבוצים, מושבים, מושבי עולים ומעברות. במהלך שנות ה 50 הפכה מעברת הרטוב לעיר העולים בית שמש. בחצי השני של שנות החמישים תוגבר האזור במושבים ובמרכזים אזוריים, במסגרת התוכנית ליישוב חבל עדולם.
